חסידות על שיר השירים ז:ז

מַה־יָּפִית֙ וּמַה־נָּעַ֔מְתְּ אַהֲבָ֖ה בַּתַּֽעֲנוּגִֽים׃

ישמח משה

עוד יתבאר (דברים כט ט) אתם נצבים היום כלכם וכו', (דברים כט יא) לעברך בברית ה' וכו', (דברים כט יז) פן יש בכם איש או אשה כו' פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. וכתבו המפרשים דפן השני לא קאי על הראשון על עבודת אלילים, ואינו חמור כמו הראשון, אבל מכל מקום הוא שורש פורה וכו', ובדרכם אלך. והנה (דברים כט יח) למען ספות הרוה את הצמאה, פירוש התרגום להוסיף שלותא על זדוניתא, דהיינו שיתוספו שגגות על הזדונות. ואינו מובן איך ניתוסף על החטא במזיד שגגות. וגם אינו מובן איך יתפרש זה הקרא למען ספות הרוה את הצמאה, דמה ענין זה לזה. ועיין רש"י ז"ל (ד"ה למען) מה שפירש בדברי התרגום, ואינו מובן דאם חטא מכבר בשגגות, גם בלא זה המזיד יש עליו השגגות הנ"ל, ומה יתן ומה יוסיף המזיד של עתה להשגגות של כבר. ואם נימא כיון שיחטא עתה במזיד, כל השגגות שמכבר יחשבו כמזידין, זה לא מצינו בשום מקום ובכל הש"ס, וגם אינו מובן הטעם למה. גם מה שפירש רש"י איך בפירוש המילות של רוה וצמאה נרמז שוגג ומזיד, קצת דחוק. והנ"ל בזה, דכבר כתבו הספרים הקדושים קושיא גדולה וחזקה על עוברי עבירה, והוא תמיה קיימת דלית לה פריקו ולית נגר ובר נגר דיפרקינה, והוא אם אתה עושה עבירה, קשה ממה נפשך איך תחשוב, אם אתה מאמין באמת שהאל יתברך רואה אותך, איך אתה עזות פנים גדול כל כך שאתה יודע שמלך מלכי המלכים הקב"ה רואה אותך והוא עומד אצלך ואתה עושה כך, הלא אם היה כאן איזה אדם, ומכל שכן אדם חשוב ודאי לא עשית זאת בפניו בשום אופן, ואיך תעשה זאת לפני מלך גדול ונורא אשר כל דיירא ארעא כלא חשובין קמיה, ואיך אימתך לא תבעתך. ואם תחשוב שאינו רואה, זה קשה מן הראשון שאתה כופר בעיקר האמונה, ומי הוא זה אשר בשם ישראל יכונה שלא ימסור נפשו למיתות קשות כדי שלא יכפור בעיקר. והן אמת כי הם דברי הרמב"ם והביאו זקיני הרמ"א ז"ל בסעיף ראשון משולחן ערוך אורח חיים (ס"א א') שויתי ד' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), הוא כלל גדול, עיין שם. והנה מה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד בזו הקושיא ומה אשיבנו, ובלי ספק נהיו נשאלים. ומצורף לזה דברי הזוהר הקדוש פרשת נח (זוהר ח"א) דף ס"א ע"א הובא בספר דרך חיים מלוקט משל"ה בפרשת נח, ר' חייא פתח ואמר אם יסתר איש במסתרים כו' (ירמיה כג כד), עיין שם. והנה אין ישוב לזה הקושיא, רק מה שאמרו חז"ל (סוטה דף ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ובודאי כונת רז"ל הוא משום זו הקושיא, דבלא רוח שטות אי אפשר לשום בר דעת לעבור עבירה משום זו הקושיא, רק שנכנס בו רוח שטות ועל שוטה אין קושיא, ובאמת בשעת עבירה שוכח מכל זה, ואין נותן על לבו כלל שהשי"ת רואה, ואינו כופר רק ששוכח מכל וכל, ואם כן לפי זה קלקולו זה תקונו אף אם עבר עבירה במזיד, מכל מקום הוי בשוגג לפי שהיה שכוח שהשי"ת רואה והשגיח עליו בעת ההוא, אבל אם היה זכור בזה ודאי לא היה עושה, אם כן מצד זה הוי שוגג ומוטעה ושכוח מהעיקר. וכל זה אם בעת שמזכירין אותו בזה, הוא מתחרט בחרטה גדולה מאד וחושב בלבו איך הייתי שוטה כזה ולא שמתי על לבי דבר מושכל קטן כזה, ומשים בלבו יתד תקוע במקום נאמן הדברים האלה שלא יסורו מלבו כל ימי חייו, ולא ישכח עוד בהם ולא ישוב עוד לשטות גדול כזה לחטוא כבראשונה, אם כן הוי נראה בגלוי כי כל מה שעשה עד הנה היה רק שגגה וטעות ושכחה. מה שאין כן אם גם עתה יעשה כאשר עשה עד הנה, אם כן מכל אותן שעשה עד הנה והיה נחשבין כשגגות וטעותים, מחמת שהיה שכוח ממנו הקושיא של הממה נפשך, ועתה עושה אותם לזדונות, שהרי עכשיו הוא יודע מזאת הקושיא, ואף על פי כן חשב שכאשר יבא לידו יעשה, אם כן אגלאי מילתא למפרע דאף אם לא היה נשכח ממנו היה עושה, דהוא רק חפצו ורצונו למלאות תאותו יהיה מה, אם כן נחשבין הכל לזדונות. וזה דברי משה אדונינו ורבינו אתם נצבים היום כלכם לפני ה', ואינו שכוח מכם כי אנכי מזכירכם ראשיכם וכו', לעברכם בברית כו' כי כעת אתם צריכים לעבור בברית ולקבל על עצמכם שלא לחטא עוד בשום אופן, ויהיה יתד תקוע במקום נאמן בלבבכם, אם כן בזה אתם עוקרים כל מה שחטאתם כבר, והיינו ונסלח לכל עדת בני ישראל וכו' כי לכל העם בשגגה (שלח ט"ו כ"ו), ר"ל כי כעת מתחרטים ועוזבים עזובה מוחלטת, כי בלא זה ודאי אין כאן ונסלח והבן, ובודאי דאיירי בכהאי גוונא שכתבתי, לכך ונסלח כי לכל העם בשגגה, דעל ידי זה נעשו הכל למפרע שגגה וטעות ושכחה. וכבר כתבתי בפרשת האזינו (באופן החמשי) בביאור המדרש בדרך המוסר בפסוק (הושע יד ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה, דברבים כיון שנעשו כשגגות, נעשו זכיות, דשורש הטעם דזדונות נעשו כזכיות בתשובה מאהבה כו' (יומא פ"ו ע"א), כי ה' צלך (תהלים קכא ה), כמבואר הפירוש בשם המדרש, ואם כן כיון ששבין מאהבה, ממשיכין אהבה מהשי"ת עליהם, ועל כל זדון שעושה עליו תשובה מאהבה, ממשיך אהבה מהשי"ת עליהם ומתענג כו' מאהבה, כמ"ש (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת כו', ושורש כל המצות הוא רק מפני שהוא נחת רוח ותענוג לפניו, ואם כן אין זכיות גדולים מזה, והבן. ואם כן זה בעושין מאהבה, אבל באין עושין מאהבה, אין כאן אהבה מהשי"ת כי ה' צלך. אבל ברבים אף שאין מגיע להם אהבה על ידי ה' צלך מן הדין, הוא נותן להם אהבתו בנדבה, ונעשה הכל זכיות, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד, (דברבים לא יתכן תשובה מאהבה, כי זה הוא על ידי שכל גבוה מאד תשובה עילאה, ולא ימצא אולי אחד מאלף, והבן). והיינו כי לכל העם בשגגה, יש בו שתי כונות. א', כמ"ש מקודם כי נעשו לכל העם שגגה. והשנית, כי לכל העם, היינו לרבים הוי ונסלח דפתח בו קרא בשגגה, דביחיד שנשאר ביה שגגה, עדיין אין כאן ונסלח דהרי עדיין יש חטא, מה שאין כן ברבים הוי ונסלח, והבן כי נכון מאד בס"ד. ונחזור לענינינו אתם נצבים היום כלכם, היינו ברבים לעברך כו' כמ"ש, למען הקים כו' כי זדונות נעשו כזכיות. ועל פי זה מבואר פן יש בכם שורש פורה כו', והיה גם עתה בשמעו כו' אינו מתחרט אף ששומע זאת הקושיא, אינו חושש וחושב כאשר עשה כן יעשה עוד, אף שהקושיא כחומה נצבה, מכל מקום הוא בונה עליו טירת כסף וחשק (כמו כי נכסוף נכספתי, בראשית לא ל) ואינו חושש רק למלאות תאותו, וידוע וייצר בשני יודין (בראשית ב ז), אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי (ברכות ס"א ע"א), כי אם רוצה להדבק ליוצרו צריך ללחום עם יצרו והוא בגופו של אדם, כמו שדרשו (שבת ק"ה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזה אל זר וכו', והוא אומר שלום יהיה לי שאינו רוצה לעשות מלחמה בקרבו, כי בשרירות לבי אלך, ר"ל אם בשרירות לבי אלך שלום יהיה לי בקרבי, דכי משמש בלשון אם, כמ"ש שפירש רש"י בר"ה (ג' ע"א, ד"ה כדריש לקיש) ובמסכת תענית, (דאי) [דכי] הוא כמו אם, כמו כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה), ור"ל שאינו רוצה העול הזה ללחום עם יצרו אף ששומע הקושיא אינו חושש, למען ספות הרוה שיוסיף שביעה לתאוותו הצמאה לכל דבר רע, דממילא מכל אשר נעשו ונחשבו לשגגות עד הנה, שלא שם על לבו זאת הקושיא והיה נחשב לשכחה לטעות, נעשו כולן זדונות ונתוספו על הזדונות שעשה עכשיו, אם כן התרגום מבאר מה שיוצא מפשוטו של מקרא, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל זה אמר (דברים כט יט) לא יואבה ה' סלוח לו, ר"ל כי הוא אינו בכלל ונסלח, וגם כי אז יעשן אף ה' כו', דהיינו שלוחי הדין כמו שדרשו חז"ל כי יגורתי מפני האף (דברים ט יט), וקנאתו דאינו מסתירו כמבואר בזוהר פרשת נח הנ"ל, ורבצה בו כו', על כן למען השי"ת לא יהיה אחד מאתנו ח"ו שורש פורה כנ"ל, רק אתם נצבים היום כלכם כו' ומכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ויתקיים למען הקים אותך היום לו לעם ונכרת ברית חדשה, וישוב לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו במהרה בימינו אמן.
שאל רבBookmarkShareCopy

ישמח משה

ונקדים עוד דבכל מיני שמחות לא יתכן שביעה, דיש לו מנה מבקש מאתים (קה"ר פ"א י"ג), וכן בכל התאות לא יתכן שביעה קיימת שיהיה שבע בהשמחה על ידי התאוה שהשיג בשביע קיימת, דמה שיותר משביע תאותו יותר מתאוה, כמ"ש בפרשת נצבים על הפסוק (דברים כט יח) למען ספות הרוה את הצמאה, עיין שם. ואם כן השמחה אינו בשלמות ולא יתכן בה שביעה, רק במתיקות השגה יתכן שביעה בהשמחה אף שהוא דבר שאין לו סוף, מכל מקום הלא ההשתוקקות למתיקות הזה שהוא שורש מחצבו של הנפש שנחצבה מחכמה עליונה והחשק הנמרץ, הוא בעצמו שמחה. מה שאין כן תאוה גופנית, כל זמן שנעדר השגתה היא עצב ורעה חולי. ולזה כוון שלמה המלך ע"ה ברוח הקודש באמרו (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, דכל מיני אהבות מה שהאהבה יותר יקר, תגדל הצער ביותר כל זמן שאינו יכול להתעלס באהבים כרצונו, אבל אהבתו ית' אף שמה יפית ומה נעמת אהבה, שהוא העולה על כל אהבות וכל אהבות הם כלא נגדה, ולהשיגם בשלמות אי אפשר כי היא בלתי בעל תכלית, אף גם זאת היא בתענוגים.
שאל רבBookmarkShareCopy

ישמח משה

ועוד בד"א נסביר, דלא יתכן שביעה בשום שמחה רק בשמחה השגה, דאיך יתכן שביעה בהשמחה בדברים גופנים, דמתי יהיה השביעה, אם תאמר קודם שישיגה על מתכונתה שאז עדיין כוספו חזק, הלא אדרבה אז דרך עוצב בו כמ"ש. ואם אחר שישיגנו על שלמותה, הלא כשישיגנו יכלה הכוסף ותעמוד השמחה ותפסוק. מה שאין כן בשמחת השגה, כמ"ש העקרים במאמר שני פרק ט"ו הנ"ל, וז"ל שם הצריך לענינינו פה: שכל מבקש איזה דבר, כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו, יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו, וכשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בעל תכלית, יכלה הכוסף כשישיגנו ותעמוד השמחה אז תפסוק, (אף דאמרו רז"ל (קה"ר פ"א י"ג) אין אדם מה וחצי תאותו בידו, ואם כן אין קץ לתאות אדם וכמ"ש לעיל, היינו שבכל פעם שמשיג המבוקש, עיניו לא תשבענה והנפש לא תמלא כי מתחדש תאוה חדשה, אבל מכל מקום בכל פעם עצם המבוקש היא בעל תכלית ויכלה הכוסף כשישיגנו ויפסוק השמחה, ואדרבה נהפך לאבל כשיתחדש התאוה כנ"ל). אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסוק השגה, ולזה תתמיד השמחה אף שהשגה מוגבלת תמיד, ובעבור זה אמר הכתוב (תהלים קה ג) ישמח לב מבקשי ה', כי להיות השי"ת ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקש ה' אף על פי שישיג ממנו מה שישיג, לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסוק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה, ובעבור זה אמר המשורר (תהלים קה ד) דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד וגו'. ועל זה הדרך יתפרש ישישו וישמחו בך כל מבקשך (תהלים ע ה), ר"ל כי מצד היותו ית' בלתי בעל תכלית, תהיה השמחה מתמדת ונוספת תמיד, וזהו שאמר ויאמרו תמיד יגדל ד', כלומר כי כל מה שישיגו יותר, יכירו כביכול כי הוא יותר גדול במעלה תמיד יכירו כי הוא בלתי בעל תכלית ויאמרו תמיד יגדל ד' ותגדל השמחה יותר, עכ"ל הצריך לענינינו פה. וחדאי נפשי חדאי, כי מ"ש לעיל בסברת עצמי דבשמחת השגת הנמצאים הרוחנים המורים על גדולתו ית' וקדושתו, יש בו תענוג אף כי לא ימצא את המעשה אשר עשה אלקים מראש עד סוף, וכפי אשר ביארתי וגם פירשתי על פי זה הפסוק מה יפית ומה נעמת, הנה מצאתי בעקרים מאמר ג' פרק ל"ו ממש כדברים האלה, רק שממתיק בטעם אחר, וגם פירש על הפסוק הנ"ל קצת בדרך אחר וזה לשונו שם: האהבה של השי"ת תענג הנפש ותשמח, ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה השגה, תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיג דבר הנאהב, מכל מקום האהבה של השי"ת אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם, תשמח הנפשות ותגיל ותתענג תענוג נפלא, כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אצלו מהדבר הנאהב, יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו. ולזה מה ששבח שלמה בשיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות, ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב יופי ונעימות שיש לאהבת השי"ת על זולתה, כי זאת האהבה היא בתענוגים, ר"ל שיתענג בה האדם תענוג נפלא וכו'. ושאר מיני אהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיגו ממנו מעט ישמח בו, אלא שיכפל בו הצער עד שישיגהו כולו אחר שהוא אפשרי השגה אליו, וכשיושג כולו תפסוק האהבה ותשקוט החשק. אבל אהבת השי"ת ישמח במעט המושג, להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג ומתענג בלי צער, אחר שיודע שזה נמנעת השגה, על כן במעט המושג מתענג תענוג נפלא, ואי אפשר שתפסק ותשקוט להיות הדבר הנאהב בלתי בעל תכלית, עד כאן דבריו שם הצריך לענינינו פה. ונמצא מבואר ודעת לנבון נקל, דלא יתכן שביעה בהשמחה דהיינו שמחה בשלמות, רק בשמחת השגת החכמה כנ"ל. והנה כעת השגתינו רק בהנמצאים, ואם היינו משיגים על דרך משל מהות מלאכי השרת על בוריו, ודאי דהיינו מתענגים מאד בשעשוע השגה זו, אבל לעתיד כבר אמרו רז"ל (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) עתידין צדיקים שתהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב וגו', ועיין ברש"י פרשת בלק על הפסוק הנ"ל (ד"ה כעת), ובגמרא דנדרים (דף ל"ב ע"א) עיין שם. ונמצא לפי זה נהיה אז אנחנו למעלה מן הנמצאים העליונים, וזהו רק בימות המשיח, ועדיין איננו התכלית האחרון שהוא העולם הבא אחר התחיה, דהא אמרו רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) אבל לעולם הבא עין לא ראתה וכו', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, והלא זה מבואר בתורה הקדושה בנבואת בלעם ובדברי רז"ל, ומוכח דזה עדיין לא הוי התכלית האחרון, ועיין באבות דרבי נתן פרק כ"א (א'), דמבואר שם להדיא דהאי כעת יאמר ליעקב, היינו כעת שתהיה הגאולה לישראל, והיינו לימות המשיח, אלא ודאי דהתכלית האחרון הוא ענין יותר דק ויותר נעלם, והיינו נחל עדניו הנעלם מהותו מכל הנמצאים, והא אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) דבשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), וכן בשעת מתן תורה (שבת פ"ח ע"ב) תנה הודך על השמים (תהלים ח ב), ואם כן מבואר דמלאכי השרת מתווכחין באמרם אך הבל בני אדם (תהלים סב י). והנה דעת לנבון נקל דלימות המשיח במהרה בימינו שנהיה גדולים מהם, אז דידן נצח. והנה נחל עדניו הוא תאריו הקדושים, והם כלם בעולם האצילות כמבואר בספרי חכמי האמת, והם עשר ספירין קדישין וכל אחת כלולה מעשר, כי כל נקודה עשר, ראש תוך סוף הרי ט', ועם המקום הסובל הרי עשר, וכמ"ש על הפסוק (במדבר ז פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ר"ל שכל מה שיש איזה השג יד לשקול בדעת וחכמה אשר יתן ד' מפיו בעניני הקדש, הכל במדרגת עשר, ולכך כל הקדושות בעשרה, דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה (ברכות כ"א ע"ב), ועל כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט ע"א), ומעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה' ע"א), והמשכיל יבין.
שאל רבBookmarkShareCopy